וואווו , איזה כותרת. אם הייתי עכשיו בעבודה , אז זה כנראה היה חלק מהחובות שלי . סיכום במספרים , בגרפים ולהדביק במצגות . לא אגיד שלא מתגעגעת לזה, למשהו שמחבר אותך למשימות, ליעדים ולביצועים שאפשר לעשות עליהם וי ולעבור הלאה לעבר היעד הבא. אבל יש לי את זה בסיכום של תמונות, הרגשות וחוויות. מה היה עד עכשיו? הגעה לבית ריק, מירוץ אחרי השעון להכניס למסגרות את הילדים, להבין מי נגד מי מבחינת הקורונה ואיך צריך להתמודד איתה פה , במרכז הכובד של העולם. בכל זאת טונות של אנשים מסביבי בכל רגע נתון.. להבין איך מתמודדים עם געגועים , להבין שכל שיחה שקשורה למערכת הבריאות פה תהיה לפחות חצי שעה , כי הם יחזרו וישאלו ויתחקרו שוב ושוב אם יש לי תסמינים או לאחד מבני הבית . וזה לא מצחיק . זה יותר משגע. להבין שאין כמו הפירורי לחם של אוסם והקרוטונים והויטמינציק. ולגרום לך לסוע לקנות את זה גם במרחק של עשר דקות מהבית , שזה נחשב רחוק. להספיק להתרגל לספירה של דקות באופן מדוייק מהרגע שהגדרת יציאה מהבית ועד שתכננת להגיע ליעד ולממש אותו. להבין שהריאלי עשה עבודה טובה מהרבה בחינות ובמיוחד באנגלית. להבין שהיכולת לייצר קשרים חברתיים זה חלק מסט מסוים של כישורים מולדים ויש כאלה שיש להם פחות , אבל לא לאמר נואש. להבין שהקורונה הזו דפקה משהו בעולם וזה וודאי, אם ילדים בכיתה ג׳ לא יודעים מה זה ימין ושמאל, וזה מה שמיס טצויי (המורה של אגם) אומרת ולא אני. ולהבין שריסטרט לכל מה שאתה מכיר זה נכון , אבל יש הרבה דברים שלעולם לא יישתנו בתוכך, גם אם תתרחק מארץ המולדת, וגם אם אתה עושה huge שינוי בהרגלים של חייך.
Deep in the valley 
כתיבת תגובה