זה מפתיע אותי כל יום מחדש . הכמויות של העיניים המלוכסנות והנקודות האדומות במצח שאני רואה. לא עובר כאן יום שאני אומרת לעצמי שזה לא נורמלי. עדיין לא מצליחה להבין מאיפה זה מגיע הכמויות האלו של האנשים. האמת , זה נחילים . הגדרה יותר טובה. כאילו שהם השאירו את המדינות שלהם ריקות שם במזרח ובאו בהמוניהם לפה, לעמק. האמת , תופס גם לישראלים, אבל עדיין, חסר מקום להשוואה. חברי הטוב שאל אותי, אז מה את מתרגשת כל כך, היית כבר בהודו , ראית את זה בעיניים , אז מה הענין? חשבתי על זה קצת והבנתי. כשאתה נוחת בהודו, וכל הכמויות של האנשים מסביבך , מי שהיה שם , יוכל להעיד , מרוב עומס וצפיפות זה נראה כאילו הם עומדים במקום. אין תזוזה שלהם ואתה פשוט נבלע בתוכם . אין לאיפה לזוז. הם בלופ ואתה באמצע . זה מה שאני זוכרת. פה זה מרגיש כאילו אני במירוץ יחד איתם. אני ברייס אמיתי , בדהירה אין סופית יחד איתם לעבר ההר. ובמיוחד כשאני בעמק וההרים סוגרים עלי מכל הכיוונים.
Deep in the valley 
כתיבת תגובה