ספויילר- זה ארוך טיפה…
"סריקה של המוח.זה מה שצריך לרוץ לעשות לה בER"!
בדרמטיות הזו ואפילו , לא תאמינו , אבל אני טיפה מפחיתה מהלחץ ששודר אליי בזמן שהגעתי לבדיקה עם לטם באחת ממרפאות הWALK IN כאן. בוקר שגרתי למדיי עם תלונה על כאב גרון ואוזניים של לטם הובילו אותי לחפש מרפאה שתוכל לקבל אותה ON THE SAME DAY… כי זה קצת קשה להגיע מעכשיו לעכשיו למרפאה שלך. ״כללית ״איפה את????????
אז חיפשתי מרפאה ON LINE ומצאתי אחת במרחק של 15 דקות מהבית אם נוסעים על כביש מהיר.(והרומן ביני לבין כבישים מהירים יהיה כבר בפוסט אחר) אז אשתף אתכם במסע שמתחיל מהרגע שבו החלטתי לקחת אותה למרפאה הזו. נתחיל מזה שלטם החליטה שהיא הולכת לבית ספר , כי הכאב הוא נסבל, ויש לה פרזנטציה שאי אפשר לפספס.. נמשיך מזה שהייתי, אני, חייבת להתייצב במזכירות בית הספר ולהראות שאני אכן לוקחת אותה איתי, ובכך מסירה את האחריות מבית ספר מאירוע חטיפה לא עלינו . בדרך למרפאה התקשר אליי 3 פעמים מספר חסוי, ובארצות הברית , (משהו שלא ידעתי, אסור לענות לטלפון למספר שלא מזהים, מפאת הונאה) אז כשהגעתי למרפאה , נזפו בי שאחרתי בדקה, ואיך לא עניתי לטלפון על השאלות שקשורות לקורונה , אפילו אם מלאתי אותם און ליין שעתיים לפני כן. אולי בינתיים במשך השעתיים , השתנה המצב הבריאותי שוב…(כאלו מעיקים) . חזרנו שתינו בבושת פנים לאוטו וחיכינו ליד, בכל זאת רציתי לחסוך מאיתנו כניסה ויציאה מהאוטו, אבל הבנתי שרק שיראו אותנו מהחלון מתיישבות באוטו הם ייתקשרו ויסכימו לקבל אותנו. ועכשיו , סליחה על הליאות, מתחיל הסיפור. כאב גרון ואוזניים שגרתי , כבר אמרתי , נכון? אז קיבל את פנינו , בחור גבוה שדיבר במהירות שיא ובגלל שכך, כנראה פיספסתי שכשהציג את עצמו. הוא בכלל nurse practitioner, שזו פונקציה שבמדינת היהודים , חסרת המשאבים, היא אינה קיימת , ולכן לרגע לא חשדתי שהוא בכלל לא רופא. לא נורא. אחרי שבדק עם כל הציוד הסטרילי שהוא פתח עבורנו , כשהכל כמובן ארוז וסגור , התחיל למשש מאחורי אוזן אחת, עבר שוב לשניה וככה מספר דקות, כשהוא מתחרה איתי במימיקות. פתאום קם ואמר שהוא חייב לדבר עם הסופריוויזר שלו, כי הוא מבחין במשהו מאוד חמור ומסוכן( אלו היו המילים שלו) . ואני ולטם מתחילות להחליף ביננו מבטים מבוהלים, ואני אומרת לו, מה הענין, בסה"כ , כאב אוזניים.
הוא חוזר לחדר ואומר שחייבים ללכת לER. כמעט השתרבב לי שם WTF בין השיניים, אבל הצלחתי להתגבר על זה, עם המון שרבובי מילים בעברית מתחת לשפם , ופרצופים שלטם לא תשכח לי בחיים. ושהיא בעצמה כבר עם דמעות בעיניים ואומרת לו, כבר לא כואב לי. כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. באותו רגע , אמרתי לעצמי, שאמנם תואר ברפואה אין לי, אבל אינטואיציות, זה חזק אצלי… אז קמתי ואמרתי לו, אני אחליט אם לקחת אותה למיון בחוצפה ג'ינג'ית, שהוא לא ראה מימיו, לפי הלסת שנפלה לו לרצפה . וגם בשביל להיות בטוחה ,שאלתי אותו , תגיד אתה מתכוון לסדרה או באמת לחדר מיון? איבדתי את זה. התקשרתי לאבא של הילדה, עוד פונקציה , שיש לה תפקיד בלקיחת אחריות וקבלת החלטות , ואמרתי שיש גבול ! גבול למליון בעלי המקצוע שיש פה, גבול למרחקים בין המרפאות וגבול מלעשות מכל עכבר פיל בגודל דינוזאור. ואני לבית חולים לא נוסעת עם כאב אוזניים לסריקה של המוח! ושלא נדבר על העלות שהייתה מגיעה אלינו בדואר אח״כ. למות.
והאבא של הילדה, שזו לא הפעם הראשונה שהוא סופג צעקות דרמטיות בטלפון מהאישה שלו, אבל הפעם החליט לקחת אחריות ולעזוב לכמה רגעים את המחשב, ולקחת את לטם למרפאת האם שלנו כאן, כי אולי בכל זאת… ,בכל זאת אנחנו בארצות הברית ואם הרופא אמר, אז אולי הוא יודע משהו שהבטן לא יודעת.. למרות שהסברתי לו שזה לא היה רופא, אלא אחות… בשלב הזה איחלתי לחייל בהצלחה בדרך החדשה שהוא בחר. וכמובן שלכולם שלום ואפילו הרופאה האמיתית, שעכשיו, אני גם יודעת להבחין בין הפונקציות, צחקקה על האבחנה המחודדת של הבחור הגבוה . רק תתארו לעצמכם את העצבים והזמן שבוזבז. אבל , איך אומרים,לומדים !
Deep in the valley 
כתיבת תגובה