Deep in the valley

אם כבר סרטי מלחמה על מלחמת ויטנאם אז הוא בהעדפה עליונה. אחריו מגיע "בוקר טוב ויטנאם". בכל אופן, מהסרט הזה אני למדתי קצת היסטוריה וגם קצת על הברוטליות של אנשי הוייטקונג. והשבוע הזדמן לי לשמוע ממש מקרוב סיפורים על השכנים הרחוקים במזרח ממקור ראשון.

במקור ראשון הכוונה היא לספרית של זיו שמצאתי בחיפושי כאן אחר ספר . זה קרה אחרי שגם אני וגם זיו בכינו ביחד במספרה של רשת great clips פה . כשהקוריאנית הספרית, גם כשהראנו לה תמונה של איך לספר את זיו, עדיין לא הבינה מה הוא/אני מבקשים , ואחרי הצגת תיאטרון שלמה עם המון נפנופי ידיים , איכשהו הצלחנו לצאת משם עם משהו סביר אבל עם החלטה שלעולם לא עוד. בקיצור אחרי הפצת הבעיה לכל עבר, הגיע לידיי המידע על ספרית שעוברת אצל כל הישראלים, ושכדאי שאזמין אותה לביתנו הקט. לספרית החמודית אומנם לא קוראים שרית , אלא דבי (חברה של גבי) והיא מהמלוכסני עיניים פה. היא הגיעה אלינו כבר כמה פעמים , לספר את הרעמה של זיו, ועל הדרך אני מגניבה איתה חצי שעה של שיחה.

אז השבוע הייתה לנו שיחה מענינת על עניני היום, קורונה איך לא, וגם על סיפורי הגירה. שמסתבר שלסיפורי הגירה אני מאוד מתחברת , ככל הנראה בגלל הDNA של היהודי הנודד שבי . השיחה התחילה על מצב הקורונה בישראל, ואני שאיני מבדילה בין מלוכסני העיניים, שאלתי מה המצב בסין. מיד מיהרה לתקן אותי ואמרה שהיא בכלל מויטנאם, ולא סתם וייטנאם, וייטנאם הצפונית , שהיא יותר ברוטלית מהדרומית, וששוב והתחילו הגבלות מחמירות. ועוד היא סיפרה לי ששם הגבלות זה הגבלות, כי מאיפה שהיא מגיעה מסייגון, יש 42 מיליון איש. שזה כמו כתף לכתף מבחינת צפיפות. וקומינזם זה קומינזם. ואם מגלים חולה בבנין, אז כל הבנין (של ה5000 איש) בסגר טוטאלי ואין איש יוצא ונכנס . וכן, לא איכפת לממשלה שימותו . ובאמת באמת מרתכים את הדלתות של החולים וזה לא פייק ניוז שחשבתי שדיווחו בחדשות בגלצ בתחילת המגיפה לפני שנתיים. ושאם אומרים לא לצאת מהבית , אז לא יוצאים מהבית כי הסיכוי שתמות ברחוב או שייקחו אותך למות בכלא הוא באמת ממשי. וכמה טוב שהיא והמשפחה שלה בארצות הברית, כי המשפחה שנשארה בויטנאם ממש רעבים ללחם שם.

וכשהסקרנות שלי התגברה, המשכתי לשאול ועוד קצת לתחקר, אז מתי הגעתם לפה?ואיך הצלחתם לצאת משם? זה כבר ככה עמד לה על קצה הלשון ורק חיכה לאוזן שתשמע . את ויטנאם עזבה בגיל 8 אחרי ששלוש פעמים היא והמשפחה שלה ניסו לברוח בסירה ונתפסו ממש על חם. זה היה מיד אחרי סיום המלחמה עם ארצות הברית. אחרי כל פעם שנכשלו , כל תהליך הבריחה התחיל מהתחלה מבחינתם . איסוף הכסף למבריחים ואיסוף והאוכל לבריחה העתידית, וגם המרווחים בין הנסיונות הכושלים היו לפחות שנתיים בין ניסיון אחד לשני. ואחרי שכבר הצליחו לברוח באישון הלילה, נתפסו ע"י פיראטים באמצע הים, ו 10 ימים היו בלי אוכל ומים עד שהגיעו לחוף מבטחים ,ולבסוף הצליחו לשרוד. ואת הכל סיפרה לי כשהיא כולה מרוגשת. את התספורת של זיו היא סיימה בהצלחה והבטיחה שתמשיך בפעם הבאה. (מבטיחה להשלים)

אז לכל אחד יש את סיפור ההגירה האישי שלו, או יותר נכון לכל עם יש את הסיפורים שלו וכך נוצרת אומה חדשה ….

*** בדיוק הבוקר שמעתי המלצה על תערוכה במוזיאון א"י בתל אביב שקוראים לה" רפובליקה של נדודים" שמספרת על רשת התמיכה באמצעות מכתבים שהקימו קבוצת צעירים (שלימים הפכו להיות סופרים)בנדודים שלהם מהארץ. זה פשוט חדר לאוזניים שלי כי אמרו שבין קבוצת הצעירים היה את הסופר" גרשון שופמן" שזה שם של הרחוב הצמוד אלינו בישראל ואולי סוף כל סוף הייתי יודעת מה כתב (-:.