הלו? הא!

לפעמים צריך צביטה. בשביל להרגיש שכל מה שקורה זה באמת אמיתי. לפעמים צריך גם דחיפה בשביל לעשות משהו שרק חלמת עליו. אז יצא שהשבוע השגתי את שניהם. צביטה בשביל להבין שאני לא חולמת ונמצאת בהוואי, מקום שבאמת רק חלמתי עליו . מקום שתמיד ייזכר אצלי כהזדמנות שפיספסתי, פעם לפני עשרים וחמש שנה שהייתי לבדי במטוס לסן פרנסיסקו ,כשתפס אותי הדייל החצוף והציע לי הצעה שסירבתי בנימוס, להצטרף אליו לטיסת המשך להוואי. אז מבחינתי זו תמיד הייתה איזושהי פנטזיה לא ממומשת, עד להשבוע . ודחיפה , כי צריך לדעת לקפוץ על הזדמנויות שמגיחות בסביבה ולתפוס עליהן טרמפ ככה די בספונטניות להוואי . את הדחיפה קיבלנו מהחברים שלנו בסן דייגו , שבהחלט מודים להם על כך. וכשאומרים ספונטניות, זה בעצם אומר שלא תיכננו מראש , משהו כמו שנה אחורה, כמו הרבה אנשים שאני מכירה בעמק , אלא רק שבועיים , שבמונחים של כאן, זה ספונטני וממש לא אופייני ופשוט רק ניצלנו עוד חופשה של שבוע מהבתי ספר, שככה שוב נחתה עלינו..

ומסתבר שכשאומרים הוואי, זה לא מספיק מדויק, צריך לדייק ולומר שביקרנו באחד מהאיים של הוואי, במאויי. יש גם את קאווי ואת הביג איילנד, שיישארו לביקורים עתידיים .

אז אספר ככה בנגיעות בשביל להשאיר טעם של עוד ולהשאיר מקום לדמיון למי שעתיד להגיע לכאן ביום מן הימים , גם אם הוא רק חולם על זה.

אז איך שירדנו מהמטוס , הצטידנו לא רק במצב רוח פרחוני, אלא גם בלבוש עם דקלים לרוב, ציפורי גן עדן, היבסקוסים בכל הצבעים ואגמים כחולים. בכלל לא ידעתי שההיבסקוס פה מקבל מקום כבוד של ממש, ועכשיו כשאני יודעת את זה, זה כבר לא יהיה אותו דבר מבחינת היחס שיזכה לו ממני מעתה והלאה.

את פנינו קיבלו צבי ענק שנראים כמו סלעים מרחוק אבל מאוד חברותיים, שוניות אלמוגים, לוויתני ענק שיוצאים להשפריץ ולהשוויץ מדי כמה רגעים ומים כחולים צלולים שאפשר להיכנס אליהם בכיף בלי לפחד מהיפותרמיה. גם סרטני ענק שיוצאים מהמחילות כשחופרים אפילו רק קצת בחול הרך הגיחו לומר שלום וציפורים עם כרבולות אדומות הציצו מידי פעם . לא נחסכו מאיתנו בחילות בדרך ״מטולטלת״, כמו שאגם אומרת , בדרך לhana, הצד השני של האי ,ששווה כל בחילה, עיקול וסיבוב בשביל להנות מהיופי האלוהי הזה שכולל נוף של יערות גשם אינסופיים וסלעי בזלת שחורים שגלי ענק מתנפצים עליהם. לא וויתרנו גם על המראה של המצ׳טה שנשלפה לנגד עיננו כדי לשתות את מי הקוקוס שזה עתה נחת מהדקל. המזג אויר הטרופי שספגנו היה תענוג צרוף יחד עם הרוגע והשלווה שמשרים המקומיים שגם פיזזו מולנו בריקוד hula מסורתי. לקינוח גם ראינו את הזריחה מהצד של השקיעה שזה יישאר עבורי בגדר חידה לא פתורה.

צבים שנראים מרחוק כמו סלעים

הגענו למדינת האלוההAloa (ברכת השלום של המקומיים) והמהלו Mahalo (תודה בשפת המקומיים)והתחברנו מחדש לאותיות האהוי, וכל ניסיון לומר את שם האיזור , רחוב או שמורה, נגמר כאילו סיפרנו עכשיו בדיחה מצחיקה בשפת הבית או אבנאבי. נסו אתם לומר- קהולויי, קנאפלי, וואקיקי, וולהיא, להינא.. ונראה כמה זמן תחזיקו בלי לצחקק..

ביקרנו גם ״בגן של עדן״ , שמשום מה דוקא הוא , לא הכי הרשים אותנו, כי האלוהים נמצא כנראה איפשהו בגונגלים הפראיים בין עצי הבמבוקים והמפלים הזורמים ולא בגנים מלאכותיים.

גני עדן

אספר שהמחירים על מנת להרגיע את החיך במדינת האלוהה היו בגובה השמיים כיאה למקום מגורי האלוהים , אבל קיבלנו את זה בסלחנות מה, כי טעם האוכל היה מעל ומעבר לאקספקטיישן…

מגדירה את המקום הזה כמקום שהעיניים בו נופשות בכל רגע, ואטרקציות אין ספור בו. אני לא חושבת שהצלחתי לחוות או לספר על כולן אבל בהחלט מודה על החלק היחסי בזכות שנפלה בחלקי . ומצטערת, הפעם לא הצלחנו להשוות לשום מקום מוכר מהארץ חלב ודבש שלנו. אמנם היינו רק שבוע , אבל אחד מהשבועות שכמות החוויות בו היו גבוהות כמו הגלי ענק שראינו והמשוגעים שגולשים עליהם.

מה שבטוח, במקום בו הלפידים בוערים בלילות, השבט אמר את דברו! לכאן עוד נרצה להגיע שוב בעודנו מחוץ לגן העדן האמיתי …וגם חלומות מתגשמים!