ביקור ראשון בישראל

לביקור שלי בישראל, שהגיע בדיוק אחרי 10 חודשים וקצת , אני מתייחסת כמו לסוללה של אנרגייזר. כזו שמטעינה במהירות ונגמרת גם מהר. וואו , באתי אחוזת אמוק לביקור , לספוג , להריח, לנשום, לחבק, לראות עוד ועוד ולהטעין את התאים במוח במראות וזכרונות שיישלפו במהירות ברגע של געגוע . אז אני כותבת את הפוסט בסה"כ 3 ימים אחרי הנחיתה , כאן, שוב בקליפורניה, ומרגישה מרוקנת לחלוטין. השארתי שם , בחיפה , את כל האנרגיות, עד שלא הצלחתי להביא איתי אפילו קצת לפה. ומצטערת שלאישי שלצידי, כל כך קשה לראות אותי ככה. אבל נשאר רק לקוות שהזמן יעשה את שלו ויפחית את הHOME SICK שלי. בביקור של 10 ימים, הספקתי לחגוג יומולדת מתוקתק לאגם עם כל הכיתה, כאילו לא היינו חסרים שנה שלמה, לבקר את כל החברים (כמעט כמעט את כולם), לבקר כל יום בתדירות של כל שעתיים בבית קפה אחר ובמסעדה אחרת, לבקר בשכונה, בספריה השכונתית, בבית הספר של הילדים, לקיים שיחות עומק ושיחות חולין עם מכרים וחברים, לצעוק עם שלמה ארצי בהופעה, לנשום את תל אביב, להתפנק עם סבא וסבתא ולהנות מחצילים בכל הוראיציות , כולל בבורקסים, לסוע על כביש 6 יחד עם כל עם ישראל , להרגיש את הצפיפות, החום והלחות , לשמוע הרבה צפירות ולראות שיירות של חזירי בר באמצע הלילה כשאני מגו'טלגת , לקבל שריטה מהחתולה רחוב שלי , להריח תינוקי שרק נולד, לבקר את הדודים שלי ,שכאילו הזמן עמד מלכת כשראיתי אותם וזה עשה לי כל כך טוב! לדעת ששום דבר לא השתנה בזמן הזה שאני לא שם…שהם נראים בדיוק אותו דבר, להיות בחתונת צהריים מהממת , לדבר שיחה מעמיקה עם הבוסית שלי ובעיקר להיות עם אמא שלי ולהיות מוצפת ברגשות עזים בהקשר של המשפחה.

רק הספקתי לפרוק את המזוודות עם כל הממתקים והמתנות ואופס צריכה לארוז בחזרה…ועכשיו אני זו שצריכה קצת ממתקים לדרך…….(ובעיקר כנאפה דרוזית)..