Deep in the valley

אני מסכמת שנה לא רק של התאקלמות והתרגלות. גם שנה של פעילות כועד כיתה כאן בבית ספר. אז בשנה הזו אמרתי לעצמי שאני אקח חלק הפעילות התנדבותית וכמה שיותר. כי אני מכירה את עצמי וככל שאני יותר בתנועה ככה אני יותר רגועה. אז אפילו שלא היה לי מושג למה אני נכנסת, לקחתי על עצמי להיות ההורה המתנדב היחיד בכיתה! כן בכלל לא מה שחשבתי ולא כמו שסיפרו לי. שכולם כאן לוקחים חלק, וההורות כאן מאוד מעורבת ומאוד איכפת להורים האמריקאיים. אז זהו שלא. או שזה קשור לאיזור המהגרים שאנחנו שייכים אליו או שתמיד כולם מנסים ליפות הכל או שבאמת הקורונה הזו שינתה את העולם והחברה. אבל מי שנהנה מכל הרגשת הייחודיות והראשוניות , הייתי אני. נהנתי מלכתוב למורה מיילים עם לינקים מפינטרסט עם רעיונות לפעילות ולקבל תגובות של, ״ וואו , זה בדיוק מה שחשבתי עליו״ (בטח), לעשות לילדים פעילות לחנוכה, לקריסמס. להושיב את הבנות שלי לצייר שלט ענק שאפשר לתלות על הדלת של הכיתה באישון לילה ולנסות להעביר בו מסר של הוקרה למורה. אבל השוס היה הפעילות האחרונה , ביום האחרון של השנה, רגע לפני הטיסה לארץ לביקור ראשון. פעילות שהייתה ביני לבין המורה, מעיןמתקלת תקשורת קטנה… שהמורה חשבה שאני מכינה פעילות ואני חשבתי שהיא מכינה פעילות… כך שבעולם האמריקאי, זה ביג נו נו. להגיע לפעילות משוריינת של שעה וחצי בלוז ובלי פעילות… אבל אל דאגה! אחרי חמש דקות , בהם ראיתי איך המורה , יורה עלי חצי רעל בתחפושת של חיוכים מאוזן לאוזן צבועים. ראיתי בזוית העין , את הנשק של כל מורה לספורט בארץ , חישוקים! בכל מיני צבעים וגדלים. הצלחתי לאלתר פעילות של שעה וחצי עם ״הולה הופה״ כמו שקוראים לזה כאן, יחד עם עזרת יוטיוב ומשחקי ילדות , שכל ילד ישראלי יודע , ורק סינים לא)-;. אין כמו ים, יבשה או כמו שהמצאתי באותו רגע-ocen and land ומנהרות עילית ותחתית עם חישוקים. ככה שבסיום הפעילות, הילדים לא רצו שאלך ואמרו שהיה הכי כיף בעולם. אז מי אמר שלא שווה להתנדב????? ולמה 74 שנה, כי לקחתי חלק פעיל בארגון יומולדת למדינה , כאן בעמק בjcc, והרגשתי הכי פטריוטית בעולם , והכי ישראלית כשראיתי את אביעד והילדים מתנדבים בהפעלת הדוכן של השערות סבתא והפופקורן , ויצרו את התור הכי ארוך 🤪.

מצרפת תמונות מהפעילות ומכתבים שקיבלתי מהילדים.